נפרדים עם ילדים

למי מתאימה הורות משותפת עם בית לילדים, ולמי לא

הרעיון נשען על היכולת ליצור שיתוף פעולה בין ההורים, מאמץ משותף ונכונות לוותר והוא בהחלט לא מתאים לכל משפחה.

קודם כל: מתי הרעיון לא מתאים

הרעיון שאני מציע בנוי על מעורבות יומיומית של שני ההורים בחיי הילד. במשפחות מסוימות, מעורבות כזו היא לא טובת הילד אלא סכנה לו או להורה השני.

הרעיון אינו מתאים כאשר יש:

במצבים כאלה, "שני הורים ביומיום" משמעו הכנסת הפוגע אל תוך חיי היומיום של הילד וההורה השני. זו לא גמישות ולא שיתוף פעולה, זה המשך הפגיעה בדרך אחרת. שם המקום לגבולות ברורים, לאנשי מקצוע, ולעיתים למערכת המשפט.

אם אתם במצב כזה, יש למי לפנות

מכירים גורם סיוע נוסף שצריך להופיע כאן? כתבו לי.

מתי הרעיון כן מתאים

הרעיון רלוונטי כשמתקיימים כמה תנאי בסיס:

  1. שני הורים שרוצים להיות שם

    לא מושלמים, לא חברים, אבל שניהם רוצים להיות חלק מחיי הילד ומוכנים לשאת באחריות יומיומית, או כמעט יומיומית, לא רק "בזמן שלהם".

  2. תקשורת ישירה בין המבוגרים

    לא נדרשת הרמוניה. נדרשת תקשורת עניינית ותכליתית. להעביר מידע על הילד, לתאם בתוך מרחב הגמישות שהוגדר, לפתור חיכוכים ללא הסלמות וכו'. אם התקשורת נפגעה בדרך, נדרשת נכונות לשקם אותה בהדרגה.

  3. קרבה גיאוגרפית

    מעורבות יומיומית דורשת מרחק שמאפשר אותה: הליכה, נסיעה קצרה, אופניים או פתרונות אחרים.

  4. מוכנות לוותר על נוחות

    הדרך הזאת נוחה יותר לילד ותובענית יותר למבוגרים: פחות זמן פרטי רצוף, יותר תיאום, ולעיתים התגברות על אגו ועל פגיעה רגשית. זו לא דרישה של הכול או כלום: כשאילוצי החיים לא מאפשרים חלק מהרעיון, מיישמים את מה שכן אפשרי.

ומה אם אתם באמצע

רוב המשפחות לא נמצאות באף אחד מהקצוות. יש כעס, יש חוסר אמון, יש תקופות טובות יותר ופחות. בשביל זה הרעיון מכיל רמות, גמישות וגבולות: אפשר להתחיל מזמינות גם מעבר לזמנים "שלך", להכניס בהדרגה מעורבות יומיומית מצומצמת ומוגדרת (הסעה קבועה או שיחת עדכון שבועית) ולהרחיב כשנבנה אמון. לא הכול או כלום. כיווני מחשבה להתחלה כזאת מרוכזים במאיפה מתחילים.

חשוב: האתר הזה אינו ייעוץ משפטי, טיפולי או אחר. כל החלטה על הסדרי הורות ראוי שתתקבל עם אנשי מקצוע שמכירים את המשפחה שלכם.