פיד
הדמיה של רשת חברתית. כל האנשים, השמות, התארים, הסיפורים והזמנים אינם אמיתיים ונועדו לשמש להצגת הנושא.
הגעתם לפרוייקט נפרדים עם ילדים. פרוייקט שנולד מתוך חוויה אישית, במטרה לייצר ולהסדיר אלטרנטיבה לפתרונות הקיימים, במקרים של פרידה עם ילדים.
האתר הוא הדמיה של רשת חברתית, שנכתבה בסיוע AI - כל האנשים, השמות, התארים, הסיפורים, הזמנים - אינם אמיתיים ונועדו לשמש להצגת הנושא.
מה התכלס? בפוסט הבא.
כשזוג הורים נפרד, נוצרת בעיה שאין לה פתרון פשוט.
מצד אחד, הילד עדיין צריך את שני ההורים שלו. לא רק “זמן עם אמא\אבא” אלא נוכחות, מעורבות, ביטחון, ושני הורים שממשיכים להיות חלק יומיומי מהחיים שלו.
מצד שני, אחרי פרידה, ההורים כבר לא חיים יחד. ולעיתים גם לא יכולים, או לא רוצים, להיות בקשר חברי אחד עם השני.
במשך שנים הפתרון המקובל היה הורה משמורן אחד (האמא) והורה שני שנמצא משמעותית פחות. המחיר היה ריחוק מההורה השני, פחות מעורבות יומיומית, והשפעות נגזרות שליליות.
בעשורים האחרונים התפתחה מגמה אחרת: משמורת משותפת, ובעיקר חלוקה של 50/50. היא באה לתקן בעיה אמיתית - לאפשר לילד קשר משמעותי עם שני ההורים.
אבל גם כאן יש קושי. בפועל, 50/50 אומר הרבה פעמים שהילד חי בין שני בתים. בית של אבא, בית של אמא. וגם ההורות עצמה מתחלקת למשמרות: השבוע אני ההורה הפעיל, השבוע אתה. בכל רגע יש הורה אחד “בתפקיד”, והורה שני קצת מחוץ לתמונה.
יש גם פתרונות פחות נפוצים, כמו נסטינג מצב שבו הילדים נשארים בבית אחד וההורים הם אלה שמתחלפים. זה רעיון שמנסה לשים את הילדים במרכז, אבל לרוב הוא מורכב, יקר, דורש שיתוף פעולה גבוה, ולכן לאורך זמן נכשל ומשמש בעיקר כפתרון זמני.
אם אתם בתקופה של שינוי משפחתי, תזכרו: אתם גם בתקופה של שינוי כלכלי.
בואו נדייק את המונחים.
"משמורת משותפת" מרמזת שיש פה מאמץ משותף.
בפועל, המונח המדויק צריך להיות "הורות יחידנית בתורות".
בימים שהילדים אצלי, אני מתפקד כהורה יחיד, אין גיבוי בהקפצות, אין תהיי איתם רגע אני בטלפון. לא אחה"צ, לא בלילה, לא בבוקר שלמחרת.
העובדה שבעוד יומיים התור עובר למישהו אחר, לא משנה את העובדה שכרגע, בזמן אמת, הילדים מקבלים בכל רגע רק הורה אחד.
זה לא שיתוף פעולה. זה סבב משמרות.
נשואים רבים בלייב. גרושים רבים אסינכרונית.
ממש בקצרה, העקרונות שאנחנו שמים כאן על השולחן הם:
- גם לאחר הפרידה, שני ההורים נוכחים באופן יומיומי
- בית עיקרי אחד לילדים
- הכרה במציאות המשתנה לאורך השנים הקדימה
בהרחבה:
שני הורים נוכחים יומיומית, גם כשזה לא “היום שלו” או “הסופש שלה”. נוכחות יכולה להיות איסוף מחוג, שיחת ערב, ללכת לקניות, עזרה בשיעורים, או כל דבר אחר.
בית עיקרי אחד לילדים - מקום שבו נמצאים רוב החפצים, הבגדים והתחושה של “זה הבית שלי”, ולא "הבית של אבא \ הבית של אמא".
גמישות - ילד בן 4, ילדה בת 11 ונער בן 16 לא צריכים אותו דבר. מה שמתאים בשנה הראשונה אחרי הפרידה לא תמיד מתאים שלוש או שמונה שנים אחר כך.
הורים? תעשו ניסוי מחשבתי קטן: תדמיינו שאתם צריכים לגור חצי שבוע בבית שלכם, וחצי שבוע אצל ההורים שלכם. יש לכם חדר שם, ומיטה נוחה, ואוהבים אתכם מאוד.
אבל דווקא הג'ינס שרציתם ללבוש הבוקר נמצא בכביסה בבית הראשון, ונעלי הספורט, וגם הבושם החדש שקנית.
נשמע מעצבן? אני חייתי ככה 9 שנים. ואני אומרת לכם כיף זה לא.
אז על מה מדברים פה בעצם?
המודל הרווח היום הוא חלוקת זמן (50/50 או כל וריאציה אחרת). הילד זז, ההורים קבועים.
אנחנו כאן כדי לדבר על מודל שבו נוחות הילד במרכז, לא נוחות ההורים.
הרעיון: הילדים נשארים במרכז, בסביבה היציבה שלהם או בסביבה מתאימה שמייצרים עבורם. ההורים הם אלו שמספקים להם "שירותי הורות" ונוכחות יומיומית, גם אם ההורים עצמם גרים בנפרד.
זה דורש הפרדה בין איפה ישנים לבין מתי מגדלים. נשמע מסובך? בלתי אפשרי עם האקסית המשוגעת שלך? או עם הגרוש השתלטן?
בדיוק בשביל זה ההדמיה הזו קיימת. תגללו.
אני אגיד לכם מה הקטע של פרידה עם ילדים: הכל תמיד קשור.
הילד אמר “לא בא לי לבית ספר”?
זה בגלל הגירושין.
הילדה נרדמה מאוחר?
זה בגלל הגירושין.
השבוע הבת שלי הכריזה שהיא טבעונית, אמא שלה עשתה לנו שיחת עומק:
“זה הביטוי שלה לשליטה אחרי שהעולם שלה התפרק.”
אחרי יומיים הילדה באה אליי, אכלה שניצל, "אה כן, אני כבר לא טבעונית".
התקשרתי לגרושה: “הילדה החלימה מהטראומה.”
לא צחקה.
אני גרושה במשמורת משותפת 50/50 קלאסית.
הילדים שלי שמחים. הם למדו להיות גמישים, הם למדו להתארגן, למדו מהי נפרדות, הם הרוויחו עצמאות.
לא כל ילד שעובר בית הוא מסכן.
השקט שיש להם בשני בתים רגועים עדיף על המתח שהיה בבית אחד משותף.
החוק היבש מנסה לחלק את הילד כמו עוגה.
אפשר כבר להציע להפסיק לחתוך את העוגה ולמצוא את הדרך לאפות אותה ביחד.
לא כזוג, כהורים.
זה דורש מכם, ההורים, בגרות שלא תמיד יש לכם. אבל החדשות הטובות? בגרות זה משהו שאפשר לפתח.
הורים חותמים על הסכם גירושין כשהילד בן 4. הכול מסודר. ואז הילד מגיע לגיל 13 ומודיע: "לא בא לי ללכת לאבא היום". מה עושים? גוררים אותו? מזמינים משטרה?
הסכמי ה-50/50 הנוקשים קורסים במבחן המציאות של גיל ההתבגרות. מתבגרים מצביעים ברגליים. הם לא רוצים להיות בלו"ז של ההורים, הם רוצים עצמאות ורוצים להיות בבית.
אני ואריק פרודים כבר שלוש שנים. הילדים גרים איתי בבית שלהם.
אריק שכר דירה קטנה וזולה במרחק הליכה. הוא מגיע כמעט כל יום, או שהילדים הולכים אליו. אנחנו לא יושבים יחד לקפה, אנחנו הורים פעילים.
עושים שיעורים, לוקחים לחוגים, מכינים אוכל. כל אחד ההורה שהוא.
הילדים מרוויחים שני הורים נוכחים.
סבא וסבתא, המוסד החשוב הזה עבור הילדים. הם צריכים לבדוק ביומן אצל מי הנכד נמצא השבת.
אם הילד אצל האמא, ההורים של האבא לא רואים אותו. ולהפך.
יצרנו מצב שבו גירושין של שני אנשים מנתקים את הילד מחצי מהשבט שלו בכל רגע נתון.
במשפחה שהגיעה אלי, שני אחים בקונפליקט גירושים, לא מצליחים לסנכרן את סופי השבוע, אז ארוחות השישי פשוט הפסיקו. חבל.
יש לכם חומר שיכול לעזור להורים להבין טוב יותר מה קורה לילדים אחרי פרידה?
אנחנו אוספים מאגר ידע נגיש לשיח: מחקרים, מאמרים, ניירות עמדה, פרסומים מקצועיים, הסכמים, פסקי דין, כלים מעשיים או סיכומים מהשטח.
חשוב לנו במיוחד חומר שעוזר לחשוב על יציבות לילדים, נוכחות של שני ההורים, הורות משותפת, גישור ומודלים שונים של אחריות הורית.
אם יש לכם קישור, מסמך, הפניה או רעיון - שלחו לי בהודעה.
אם מגיעים כאן מטפלות ומטפלים, עורכות דין, מגשרים, מדריכות הורים, עובדים סוציאליים או כל מי שפוגש משפחות אחרי פרידה - נשמח שתכתבו לנו.
אנחנו מחפשים את המקומות בהם התאוריה פוגשת את החיים:
- יש לכם דוגמא להסכם הורות משותפת שעובדת?
- יש לכם רעיונות והמלצות בפועל איך נכון לעשות את זה?
- איך מוצאים פתרונות טובים בזמנים של משבר רגשי?
מי שרוצה לשתף מהנסיון - צרו קשר.
חשוב להגיד: לא מדובר בדמויות אמיתיות. האתר מציג זו הדמיה בלבד. דרך דמויות, פוסטים ושיחות אנחנו מנסים לפתוח שאלה שהרבה הורים אחרי פרידה נתקעים איתה לבד:
איך בונים חיים שבהם הילדים לא מאבדים בית, ולא מאבדים אף הורה?
אחד הרעיונות שנבחנים כאן הוא בית עיקרי אחד לילדים לצד נוכחות יומיומית של שני ההורים. האם אפשר לתת לילדים עוגן פיזי ברור, בלי להפוך אף הורה לאורח בחיים שלהם?
אם אתם חדשים כאן, קחו רגע לשוטט בין הדמויות.
הדבר הכי מפתיע במשמורת משותפת זה כמה היא יכולה להיות… נוחה.
כן, אמרתי נוחה.
יש ימים שאני מסיימת לעבוד וחושבת לעצמי: איזה מזל שיש לי יומיים שקט, אני יכולה לנשום רגע. ויש ימים שהם אצלי ואני חושבת: איזה מזל שיש לי אותם פה, זה ממלא אותי.
בסוף, הילדים מרוויחים הורים מאושרים שמתפקדים. וזה כל הסיפור.
הדבר שהכי עוזר לנו זה ההבנה שאנחנו לא בני זוג ושמה שמגדיר אותנו זה לא פרודים או גרושים.
אנחנו צוות הורות.
ברגע שמצליחים לזכור את זה, הכול פחות נפיץ.
אשתי אמרה לי: אני לא צריכה שתפתור את זה. אני צריכה שתהיה איתי בזה.
לא הבנתי. ולעשות מה? להסתכל?
עוד משהו שאנשים מגלים מאוחר מדי: רוב הסכסוכים המשפטיים בכלל לא מתחילים מתוכן מהותי.
הם מתחילים מאגו שנגרר ואז מתחיל הפסטיבל: הודעות, עקיצות, "אמרת", "לא אמרתי", עורכי דין, בקשות, תצהירים, ושני הורים סבירים לגמרי הופכים למנהלי סכסוך במשרה מלאה.
לכן אני אומר לזוגות בפרידה: יותר חשוב לטפל בחיים האמיתיים, ופחות בניצחון של האגו.
אם אתם רק מתחילים, אפשר פשוט לקרוא, לעבור בין הפרופילים, ולראות איך התמונה הרחבה נבנית לאט מתוך הרבה קולות.
רוצים ממש להשקיע? תתחברו למערכת וקבלו תקציב AI להתכתב עם הדמויות.
מבחינה כלכלית ותפעולית, המודל של שני בתים מלאים הוא אסון של חוסר יעילות.
אנחנו קונים כפול ציוד, כפול נדל"ן, כפול בגדים וכפול צעצועים, כדי לשרת את אותם ילדים. בכל עסק אחר, אם הייתם מציעים להנהלה לשכור שני משרדים מלאים עבור אותם עובדים שמתניידים ביניהם היו זורקים אתכם מכל המדרגות.
הכסף שנשרף על כפילויות היה יכול לשרת אותם בצורה הרבה יותר ראויה.
גדלתם במשפחה פרודה?
גם אם עברו שנים, הניסיון שלכם מעניין אותנו ויכול גם לעזור לאחרים.
אנחנו מחפשים אנשים שמוכנים לשתף:
מה היה חסר, מה דווקא עזר, ואיזה שינוי הייתם רוצים לראות בשיח, בליווי או במערכות מסביב.
שלחו לי הודעה
העומס הקוגניטיבי של ילדים אחרי פרידה.
המחקר נוטה לעסוק הרבה במודל המשמורת, במספר הלילות, בשאלה איפה הילד ישן. אבל מבחינה קלינית, יש גם שאלה אחרת: כמה אנרגיה נפשית הילד משקיע בלזכור, לתאם, לנבא ולהיזהר
ילד שחי בין שני בתים, או בין שני עולמות הוריים, נדרש לעתים להחזיק בראש שתי מערכות חוקים, שני סגנונות תקשורת, כאלו שילד במגורים משותפים עם ההורים רואה כמערכת אחת.
נוחות רגשית נוצרת לא רק ממציאות נוחה, אלא מפחות צורך של הילד להחזיק את המערכת על הגב שלו.
המשפחה כבר לא קבועה.
היא משתנה, נבנית מחדש, מתפרקת, מתחברת, נהיית משולבת.
אני לא חושב שזוגיות חייבת להיות לנצח.
אני כן חושב שעל הורות חייבים לקחת אחריות.
הורים נפרדים כי לא טוב להם, הם רוצים משהו אחר, אבל הילדים נשארים עם מבנה חיים שהם לא בחרו בו.
הפריבילגיה של משמורת משותפת (היבט מעמדי) "אנחנו חייבים לדבר על הפיל שבחדר: כסף. כשאנחנו מדברים על 'הורות שווה', אנחנו הרבה פעמים מדברים על פריבילגיה של מעמד הביניים ומעלה. הנתונים מראים שמשמורת משותפת (SPC) הופכת להיות סמל סטטוס, ושילדים ממשפחות מוחלשות זוכים לה פחות – מה שמייצר 'גורלות מתפצלים' (Diverging destinies).
במחקר השוואתי בין שבדיה לספרד, החוקרים מצאו מתאם ברור בין מצב סוציו-אקונומי לבין הסיכוי לזכות במשמורת משותפת: 'Children from lower socioeconomic strata (as compared to those from higher strata) have a greater probability of parental separation and a lesser probability of living in SPC.'
אם אנחנו רוצים שוויון בהורות, אנחנו צריכים לוודא שהוא לא שמור רק למי שיכול להרשות לעצמו שני בתים מצוידים היטב."
BOOK Advances in Research on SPC Interdisciplinary Approaches.pdf
הם לא צריכים לישון אצלי חצי מהזמן כדי שאני אהיה אבא שלהם.
הם צריכים שאני אהיה איתם. שאני אהיה כשהם צריכים עזרה בשיעורים או כשהם צריכים הקפצה.
כל יום, כמו לפני הפרידה.
לא אבא שעושה עליהם משמרות, גם אם זה חצי-חצי.
שידור חי:
סיימתי לעבוד, הילדים אצל אבא, הבית שקט, מסודר, לא צריך להאכיל, להקפיץ, לסדר להעיר...
אני אוהבת אותם בטירוף, אבל בואו הימים בלי הקולות, ההסעות והבלגן? אלה הימים הכי טובים שלי.
תקשיבו, זה עובד: גם אמא בכל הלב, גם בן אדם עם חיים משלה.
למה בכלל צריך לשנות את המודל המקובל?
כבר יש פתרון שעובד לכולם: גישור, הסכם, חצי חצי או משהו כזה ויאללה לדרך חדשה.
אז למה? כי זה עובד לכל המבוגרים. לא לילדים.
כי הילדים לא חיים בתוך הפתרון שעובד לכולם. הם חיים את היומיום שלהם.
יומיום שכולל:
הורה אחד בכל רגע נתון
בית של אבא בית של אמא
ציוד יומיומי שחסר
אירועים שלא נופלים על היום הנכון
התגרשתם? משמורת משותפת? איזה יופי, אתם חולקים את הנטל חצי חצי.
הם מדמיינים שאני מרים צד אחד של האלונקה והיא את הצד השני, אבל המציאות היא שאנחנו לא סוחבים את האלונקה ביחד.
אנחנו עושים תורות במי סוחב את האלונקה לבד.
הילדים מקבלים הורה אחד בכל רגע נתון. ולפעמים, מה לעשות, הורה אחד זה לא מספיק. אז כן, בלוח שנה זה נראה שוויוני.
בחיים עצמם? משפחה חד הורית בפועל.
ילד בן 10 אמר לי: “אבא, למה אתם לא גרים ביחד?”
אמרתי לו: “כי אנחנו לא מסתדרים”.
הוא הסתכל עליי ואמר: “גם אני וקרן (אחותו) לא מסתדרים”.
וואלה.
בגירושים אתה מגלה שיש שני סוגי הורים: כאלה שאומרים לילד "אצלנו יש גבולות", וכאלה שאומרים "אצלנו יש וולט".
אני האבא של הוולט. מאמין בחינוך מודרני: קודם כל שהילד יאכל, אחר כך שיילך למסך.
אחת הטעויות שאני רואה אצל הורים גרושים עם תקשורת שבורה, היא להפוך את הילד לשליח מידע.
תגיד לאמא שמחר אני מאחר, תשאל את אבא אם הוא שילם לטיול, תזכירי לאמא את האסיפה...
ילד לא אמור להחזיק את הקשר בין שני מבוגרים שנפרדו. כשהוא מעביר הודעות, הוא מבין את פערי התקשורת בין ההורים, ולפעמים גם מתחיל לחשוב שתפקידו הוא "לנהל" את המשפחה.
הילד הוא לא מזכירה, לא מגשר, ולא צינור תקשורת.
אם אתם רוצים לשמור עליו, תקבעו כלל פשוט:
כל מה שבין ההורים - עובר בין ההורים.
ההבדל הדק והקריטי בין "ניכור הורי" לבין "סרבנות קשר מוצדקת"
"הגיעו אליי זוג הורים. האבא זעק 'ניכור הורי!' כי הילד בן ה-14 לא רצה לבוא אליו. האמא שתקה. יש אינפלציה בשימוש במושג 'ניכור הורי'. זה הפך לנשק יום הדין. אבל הספרות המקצועית, וגם דוחות הכנסת, עושים הבחנה שחייבים להכיר.
לא כל ילד שלא רוצה לבוא לאבא (או לאמא) הוא ילד מוסת. לפעמים יש לו סיבה טובה. קוראים לזה 'מוצדקות'. דוח הכנסת מ-2019 מבהיר את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: 'חשוב לדעת כי לא כל סירוב לקשר עם אחד ההורים או שניהם משמעו ניכור הורי... לעיתים הילד חש באופן טבעי, בעקבות הגירושים, פגיעה, נטישה וכעס... סרבנות זו של הילדים לקשר מחייבת טיפול, אולם אינה ניכור הורי'.
ההבדל? בניכור, הילד מציג תפיסה דיכוטומית של 'טוב ורע' ללא הצדקה במציאות. בסרבנות קשר, הילד מגיב לפגיעה אמיתית. כשאתם רצים לבית משפט וצועקים 'ניכור', אתם עלולים להחמיץ את העובדה שהילד שלכם פשוט כועס עליכם בצדק
ניכור הורי, דוח של הכנסת 2019.pdf
למה כשאנחנו חושבים על "הורות" אנחנו ישר חושבים על "זוגיות"? אלו שני מוסדות נפרדים.
אפשר לסיים את הזוגיות ולהמשיך את השותפות בהורות בצורה מוצלחת.
הדור שלנו כבר ממש לא מקדש את החתונה לנצח, אבל הוא כן מקדש את ההורות.
אני זוכרת שבתור ילדה הייתי מתכננת מראש מה אני משאירה בכל בית, איזו הקלה להיות אחרי זה
מושג שחוק: “טובת הילד”.
עולה בכל אספקט של הפרידה, בכל שיחה.
למה שחוק? כי לא מדברים על איזה ילד, באיזה גיל, עם איזה אופי, מהן מערכות היחסים וכו'
שיחה על טובת הילד, ראוי שתתחיל משיחה על הילד.
משמורת משותפת לפעמים נשמעת מאוזן, אבל זה הכי לא מאוזן שיש.
בואו נפתח מסעדה ונעשה שחצי מהזמן יהיה טבחים ובחצי הזמן השני יהיו מלצרים.
גאוני.
הכנתי סנדוויצ׳ים בבוקר. אחד עם חביתה, אחד עם שוקולד, ואחד בלי כלום אבל טעים.
אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה להשאיר עוד בגדים אצל אבא “כדי שיהיה לי נוח”.
זה משפט מצחיק כי אין דבר פחות נוח מלהחליט איפה החיים שלך מחולקים.
הדבר היחיד בגירושים שבאמת מתחלק 50/50 זה האשמה.
אני במשמורת משותפת קלאסית כבר 4 שנים.
שלושה ילדים, עבודה מלאה, תל אביב, חיים.
זה לא “קל”. זה פשוט… עובד.
ואני קוראת פה אנשים שנשמע שהם נלחמים ברגשות אשם במקום לחיות.
הדיבור על טובת הילד עולה בגירושים. אבל טובת הילד קיימת לא רק כשההורים נפרדים.
גם ילדים במשפחה שההורים ביחד יכולים לגדול בצל מערכת יחסים כושלת או רעילה, בבית שאין בו מרחב. בית שההורים בו נוכחים פיזית אבל כבויים רגשית.
אני לא אומרת שזה יותר או פחות טוב מלהתגרש, אני רק אומרת שהשאלה היא איך ילדים מרגישים בבית שלהם.
אני חושבת שהילדים שלי צריכים אמא שמחה, לא אמא שמחזיקה הכול בכוח.
גם אם זה רק בדמיון. או בהודעת ווטסאפ, או בשיחת טלפון.
תחשבו שאת המשפט הזה שאמרתם הילד קורא בעוד 10 שנים.
יש פה דיבור על הקושי במעברים, כפילויות וכו
אצלי זה לא ככה.
יש להם שני בתים, נכון, שתי שגרות, ושני הורים שמתפקדים.
הם רואים נפרדות ועצמאות ואני חושבת שזה מבורך.
בהורות יחידנית במשמרות, או כמו שאתם קוראים לזה - משמורת משותפת - אין מנגנון של איזון ובקרה הדדית.
כשאני לבד עם הילדים, אני החושב, הבודק, המשער, המחליט והמיישם.
תגידו, אבא, אמא... שאלה קטנה:
אם הבוס שלכם היה אומר לכם: "מעכשיו, אתם ישנים חצי שבוע בבית שלכם וחצי שבוע במשרד. אבל אל תדאגו, קנינו לכם מיטה נוחה למשרד וגם עוד פיג'מה ונדאג לכם להכל כפול.
הייתם מסכימים?
היום, כשחברות שלי מתגרשות, הן שואלות אותי איך זה הרגיש ומה היה לי חשוב.
הדבר הראשון הוא הכי לא סקסי בעולם: שאני לא אצטרך להתעסק בזה. בעיה שלכם, תפתרו את זה ואל תעבירו את זה אליי.
הדיון הזה נוגע לכל מי שיש לו ילדים, או מתכנן שיהיו לו.
אנחנו מחפשים שותפים לדרך. אם אתם עורכי דין שחושבים מחוץ לקופסה, מטפלים שרואים את המחיר שהילדים משלמים, או הורים שיש להם רעיון יצירתי שעבד - אנחנו רוצים לשמוע אתכם.
שלחו לנו הודעה.
משחק בשבת ב-9:00 זה לא אנושי.
באולם בית המשפט, צדק נמדד בחלוקה שווה של המשאב.
חצי מהכסף לכל צד. חצי מהזמן לכל צד.
אבל ילד הוא לא משאב שאפשר לחלק.
ילד אחרי גירושים של ההורים לא מחפש שוויון או חצי חצי. הוא רוצה שזה לא יהיה, הוא רוצה את החיים שלו בחזרה, והוא בעיקר לא רוצה לנהל את זה כל הזמן בראש.
האם ניתן לקבל את תמיכת בתי המשפט? התשובה היא: החוק אדיש.
בתי המשפט למשפחה בישראל מכבדים כמעט כל הסכם שהורים מגיעים אליו בהסכמה.
אם תבואו לשופט עם הסכם יצירתי ומאוזן שדואג לכם, לילדים שלכם הוא יברך עליו.
טיפ קטן להורים פרודים, מהזווית שלי: אל תהפכו את תזונת הילד למאבק כוחות.
אם בבית אחד חייבים ברוקולי ובבית השני שחררו, העיקר שיאכל משהו, הילד לומד שהאוכל הוא עוד זירת משא ומתן בין ההורים, ונדרש לקחת צד.
מה כן עוזר?
* רשימת קניות בסיסית דומה
* מנות קבועות שהילדים אוהבים בשני הבתים
כסף שמאחורי המריבה על הילדים (הלכת 919) "לקוחות נכנסים אליי למשרד ונלחמים על כל לילה נוסף עם הילד. פעם חשבתי שזה מגעגוע. היום אני יודע שזה בגלל 'הלכת 919' של בית המשפט העליון. ברגע שהמשמורת משותפת והשכר דומה – האב פטור ממזונות. זה יצר כאוס. יואב מזא"ה ורות הלפרין-קדרי מתארים במאמרם כיצד המאבק על הגדרת 'משמורת משותפת' הפך לכלי כלכלי ציני. הורים גוררים ילדים למשמורת משותפת רק כדי לחסוך כסף, או נמנעים ממנה כדי לקבל כסף.
הם מתארים את התוצאה הקשה של הקישור הישיר בין הזמן לכסף: 'פער דרמטי כזה, בין הסדרים שכל ההבדל ביניהם עומדת לעיתים על לינה של לילה אחד בשבוע, צפוי לעורר התנהלות מניפולטיבית והתדיינות בלתי פוסקות בנושא הסיווג של חלוקת זמני שהות כהסדר משמורת משותפת.'
הילד שלכם הופך להיות כלי במשחק סכום אפס. אם אתם רוצים טובת הילד, תנתקו את הדיון על הכסף מהדיון על איפה הוא ישן."
בנוכחות יומיומית, המעורבות מחייבת את שני הצדדים להיות הורים מלאים.
האחריות שלך לדעת כל יום אם הילדה עשתה שיעורים, לא רק בימים שלך.
ולא, לא בהודעה עוקצנית לפרוד\ה
שיעורי בית במתמטיקה זה מדהים. 3 תרגילים לוקחים 10 דקות, אבל למצוא מחק אצל אבא לוקח שעה.
חוקרים, חוקרות, אנשי אקדמיה שהנושא מדבר אליכם - אנחנו מחפשים שותפים לדרך.
אם אתם עוסקים במשפחה, דרך רווחה, משפט, טיפולים, מדיניות ציבורית, גישור או דרכים אחרות - נשמח למצוא דרכים לתמוך ולשתף פעולה.
אנחנו שואפים לקדם מחקר, איסוף עדויות, יוזמות קהילתיות וקידום חקיקה, ויש לנו תקציב כדי לקדם רעיונות טובים עם אנשים מתאימים.
אם יש לכם מומחיות, שאלה מחקרית, או רצון להיות חלק - שלחו לי הודעה.
טובת הילד היא כמו פטרוזיליה. שמים אותה בסוף כדי שזה ייראה בריא.
יש הכרה מלאה בספרות על כך שמשמורת משותפת עדיפה על משמורן יחיד, אמנם ישנם גורמים מתערבבים והספרות מכירה בכך שיש ערבוב עם מצב סוציואקונומי, אפשרויות תעסוקת האם וגורמים נוספים.
בית מרכזי אחד לילדים לא אומר שמשפטית אין משמורת משותפת. ולא אומר שההורות מתרכזת רק אצל אחד ההורים.
אני קורא לזה “משפחה חד הורית בפועל”.
כי יש שני הורים, אבל בכל רגע יש רק אחד שמתפקד.
אם אנחנו לא "מסתדרים יפה", אז נכשלנו. ממש לא.
ילדים לא צריכים הצגה של הרמוניה.
הם צריכים לראות שיש מבוגרים שמסוגלים להחזיק מינימום של תקשורת יציבה סביבם.
- החלטה משותפת מול הצוות החינוכי
- הורה אחד שאומר ליד הילד: "נדבר על זה ונעדכן"
לא אהבה. לא חברות. לא טשטוש גבולות.
רק שיתוף פעולה בסיסי ומכבד.
אנחנו נמצאים בנקודת מפנה.
בעבר הילדים נשארו אצל האמא והאבא נעלם.
בעשור האחרון עשינו תיקון ל-50/50 והילדים התחילו לחיות בין המעברים.
הגיע הזמן לסינתזה: גם שני הורים מעורבים, וגם יציבות לילד.
רוב הזוגות לא מתגרשים ביום אחד. הם מתפרקים לאט, ואז נשארים “בשביל הילדים”.
אבל הילדים חיים בתוך הפירוק הזה, אז אני אומר לזוגות:
תסדירו הורות לפני שאתם מסדירים רכוש.
רכוש תמיד אפשר לחלק.
ילד אי אפשר להחזיר אחורה אחרי שכבר לא תוכלו להחליף מילה ביניכם.
משמורת משותפת זה כשאתה נהיה טוב בלהיות בלי הילדים. ממש טוב.
כל פעם שמישהו אומר שזה טוב לילדים לראות את שני ההורים כל יום, אני שואלת: באיזה מחיר?
כי המחיר יכול להיות מריבות קטנות על כל דבר: על מה אוכלים, איך מדברים, מתי ישנים, מי קונה מה.
הרי אם היינו מסתדרים כדי לבלות יחד כל יום, לא היינו נפרדים.
הילדים לא צריכים את זה. הם צריכים לקבל את המצב החדש ולהתמודד עם זה.
פרידה מסודרת זה לא רומנטי.
זה תפעולי.
דירה קטנה, גבולות ברורים, תקשורת מינימלית עניינית.
ואז אפשר לנשום.
בניתי היום לגו שעתיים, תיכף אעלה סרטון
“משמורת משותפת” הפכה לניסוי חברתי.
רוצה להשתתף בניסוי? רוצה להשתתף בניסוי?
איזו אשליה שאם ההורים מתגרשים כשהילדים כבר בני 30, 'הכול סבבה'. אז זהו, שלא. במחקר ישראלי חדש (Cohen, Demeter & Koren, 2024) על 'גירושין מאוחרים' (Gray Divorce), מתברר שהתפרקות המשפחה הופכת את הילדים הבוגרים ל'הורים של ההורים'. במקום להמשיך בחיים שלהם, הם נשאבים למשולשים רגשיים ולדאגה אינסופית.
החוקרים מצאו שהמערכת המשפחתית ממש נשברת לתתי-מערכות של קואליציות: 'Breaking the family-system structure into parent–child subsystems and triangles... some parents expect their children to form a coalition with them against the other parent.'
אז להורים שמחכים ש'הילדים יגדלו' כדי להתגרש: אתם לא חוסכים מהם את הכאב, אתם פשוט משנים את התפקיד שלהם במחזה. הם הופכים להיות המטפלים שלכם.
לפעמים אני חושב שהנישואים הכי טובים הם כאלה ששני הצדדים נשארים כי זו עדיין העסקה הכי פחות גרועה שקיימת בשוק כרגע.
אני אוהבת את בעלי.
אנחנו לא “במשבר”.
אין בגידות, אין צעקות, אין דרמה.
כשאני קוראת פה הורים גרושים, אני נבהלת וגם נמשכת.
כי מצד אחד זה נשמע קשה, מפוצל, עצוב.
מצד שני… יש שם גם הפסקות.
האירוניה הכי גדולה. אנחנו מוכנים שהילדים שלנו יחיו בשני בתים במשך 15 שנה, אבל כשאומרים למבוגרים לעשות את זה? זה פוגע בפרטיות, פוגע בשגרה, פוגע בנפרדות, בשיקום, כל אחד והסיבות שלו.
מראה לאגואיזם שלנו.
טיפלתי בדור שבו הילדים נשארו עם האמא והאבא “בא לבקר”.
זה היה אסון להרבה ילדים.
לא כי האמא לא הייתה טובה, אלא כי הקשר עם האבא התייבש.
ואז הגיע הדור הבא, והחברה עשתה תיקון חד: ל“משמורת משותפת”.
והתיקון הזה היה חשוב.
אבל אני רואה גם את המחיר: יש ילדים שחיים בין בית של אבא ובית של אמא, יש הורים שחיים עם תחושת משמרות. ויש הורים שהמלחמה ביניהם רק קיבלה עוד זירה.
אני לא אומר לחזור אחורה, אני מדגיש את חשיבות המרכז הזה.
אם יש הורים פרודים שמצליחים לייצר מרכז כזה בלי לנתק את ההורה השני, זה תיקון אמיתי.
אני רואה כאן נטייה להציג “בית מרכזי” כפתרון קסם לנדידת הילדים במשמורת משותפת.
זה יכול להפחית מעברים, כן.
אבל אם זה מגדיל חיכוך, חוסר פרטיות, או חוסר גבולות - המחיר עלול להיות גבוה.
<p>הטיפ הכי יקר שאני יכול לתת לכם בחינם: <strong>אל תגיעו לשופט אם אפשר לא להגיע לשופט.</strong></p><p>אני אומר את זה גם כעו"ד משפחה וגם כגרוש. אנשים בטוחים שבית משפט הוא המקום שבו "יעשו צדק". בפועל, הרבה פעמים זה המקום שבו שורפים עשרות אלפי שקלים כדי לקבל פסק דין שאף אחד לא באמת מרוצה ממנו, ובדרך הילדים סופגים את כל המתח.</p><p>אם יש מודל שעובד לילדים שלכם — גם אם הוא לא נראה כמו תבנית 50/50 קלאסית — שווה לעצור ולהקשיב. <strong>בית עיקרי אחד עם הורה שני נוכח מאוד</strong> הוא לא "פחות הורות". לפעמים זה בדיוק ההפך: פחות העברות, פחות מריבות על תיקים ומטענים, יותר יציבות, יותר שגרה, יותר הורה.</p><p>הסכם טוב הוא לא ההסכם הכי לוחמני. הוא ההסכם שיש בו גם היגיון, גם גמישות, וגם מנגנון שמאפשר להורים להסתדר בלי לרוץ כל חודש לעורכי דין.</p><p>אגב, הילדים לא מקבלים נקודות על זה שניצחתם. הם רק משלמים את החשבון.</p>
היתה לי שיחה מעניינת עם <strong>רעות טל</strong>, המגשרת, שמזכירה שהרבה כסף נשרף לא על הילדים אלא על תקשורת גרועה בין ההורים.
היא באה מעולם של הסכמות ושיחה גמישה , ואני מהעולם של מספרים ואקסלים — אבל בסוף נפגשנו בדיוק באותה נקודה: כשהורים מצליחים לדבר בלי מלחמה, גם הילדים מרוויחים וגם החשבון החודשי נראה אחרת
אסיפת הורים מחר. מי בא?
עורכי דין, מגשרים ומגשרות - אנחנו מחפשים להציע עזרה מאוד פרקטית.
אם יש לכם הסכם טוב שחורג מהסטנדרט של 50/50, שכבר פגש את המציאות - נשמח ללמוד מכם.
המטרה שלי פשוטה: חוזה שמשרת את הילד, לא את האגו של ההורים.
אם אתם בתוך הסיפור הזה, ועוד לא צילקתם אחד את השני עד הקצה, אפשר לבנות מסגרת שעובדת במציאות, לא רק על הנייר.
החברים מהצבא היו נפגשים בשבת פעם בחודש.
שניים התגרשו, הסופשים הפוכים, לא נפגשנו חצי שנה.
איך יודעים מתי “תקופה קשה” זה פשוט החיים, ומתי זה סימן שמשהו נסדק?
לקחנו דירה קטנה כדי שיהיה מקום גמיש.
בהתחלה היא הייתה לשנינו, היום היא בעיקר של אריק.
זה לא מושלם, אבל זה מאפשר לילדים את המשך שגרת החיים שלהם, למרות שנפרדנו.
פעם הייתי אבא. אחרי זה אבא + נהג. היום אני אבא + שליח.
“המעיל נשאר אצלך, צריך אותו למחר בבוקר”
“אבא הספר מתמטיקה אצל אמא”
“אבא הנעליים הכחולות אצלך, יכול להקפיץ לי?”
אין דבר כזה “חצי חצי”. יש “הלוך חזור”.
הבעיה הגדולה של הדור שלי הייתה שאבות נעלמו.
איפה שהאבא נשאר בתמונה הילדים החזיקו יותר טוב.
האם "אבא חורג" הוא באמת רק נספח?
מדברים על ההורים, התפקיד שלהם והחלוקה בינהם. אבל מה עם בן הזוג החדש?
במחקרים קוראים לזה 'Stepfamilies', ובמשך שנים התייחסו לזה כאל בעיה. אבל עברתי על סקירה שיטתית ענקית שיצאה השנה (2025), והיא מראה משהו שנוגד את האינטואיציה:
במקום שבן הזוג החדש יהיה גורם מתחרה, הוא יכול להיות גורם מפצה. המחקר מראה שמעורבות חיובית של אב חורג (Stepfather involvement) קשורה ישירות לאיכות יחסים טובה יותר עם הילד, במיוחד במשפחות שחיות יחד.
הנה מה שהחוקרים מצאו לגבי התמיכה שילדים מקבלים מדמויות 'חורגות':
'Stepfather providing emotional support... informational support... instrumental support... [linked to] supportive relationship between stepfather and stepchild.'
אולי במקום להילחם בבן הזוג החדש של האקסית, תשמחו שיש עוד מבוגר שנותן לילד שלכם 'תמיכה אינסטרומנטלית'?
המשפחה לא מתפרקת, היא מתרחבת.
ראיתי אופנות באות והולכות.
בסוף הילדים צריכים אותו דבר: יציבות, שגרה, ושני הורים נוכחים.
אוי כמה אנחנו צריכים לדבר גם על עומס בתוך נישואים. לא רק בגירושים.
אני כותב את זה אחרי עוד שיחה שבה שני הורים אומרים לי: “אנחנו רוצים משהו אחר, אבל מפחיד אותנו שאין לזה שם בחוק.” אז הנה רגע פרקטי, בלי סיסמאות.
כשמדברים על “בית אחד לילדים” / “נסטינג” / “הורות פונקציונלית”, רוב האנשים נתקעים על הלינה.
כאילו אם אין שינה — אין הורות. זה לא נכון, וגם משפטית אפשר לנסח מצב שבו הורה נוכח, אחראי, שותף, ועדיין לא ישן שם.
שלושה סעיפים שאני חוזר אליהם בהסכמים לא-סטנדרטיים:
1) הגדרה של “נוכחות הורית” במקום “זמני שהות” בלבד:
2) מנגנון עדכון כל שנה, על בסיס עקרונות משותפים: כי ילד בן 3 וילד בן 13 זה לא אותו עולם, והסכם שלא יודע להשתנות — נהיה פצצה מתקתקת
3) כסף בלי מלחמה: אם יש בית ילדים קבוע, צריך להגדיר במפורש מה כל אחד מממן (משכנתא/שכירות, הוצאות שוטפות, “קופה” לחוגים)
אני, אישית, מעדיף לבנות ארכיטקטורה שמחזיקה חיים אמיתיים.
"לא ידענו כמה ההחלטה הזאת תשפיע על הכסף שלנו לאורך זמן".
בפועל, אחרי גירושים צריך לבנות תמונה כלכלית חדשה: מי נושא באילו הוצאות ומתוך איזה תקציב בפועל. ואיך כל צד מצליח לעמוד בזה מבלי לקרוס.
האם כל הורה יוצא לחופשה שנתית עם הילדים? האם בכלל לא?
איך שומרים שגם הילדים ישמרו על רמת החיים וגם ההורים לא יקרסו כלכלית?
מנסיון, לא משנה מה כתוב לכם בהסכם, המציאות תשמיע את קולה.
טובת הילד זה גם לראות אמא רגועה.
להורים גרושים אסיפת הורים זה לא רק אירוע חינוכי, זה מפגש פסגה.
אתה לא יושב קרוב מדי, לא רחוק מדי, מחייך כאילו אין היסטוריה, ומקווה שהמחנכת לא בטעות תגיד "בואו שההורים ישבו יחד".
אני אוהבת את בעלי. באמת.
אבל החיים שוחקים זוגיות יותר מכל ריב.
לא עשינו גישור, לא עורכי דין.
פשוט יצאתי מהבית במשבר, ונשארתי בדירה של חבר.
יש לילדים חדר אצלי, הכול מוכן.
אבל הבית שלהם הוא הבית עם מיכל.
איך יכול להיות שאחרי הגירושים אני עם הילדים פחות, אבל עייף יותר?
אני לא נגד מעורבות של אבא. להפך.
אני רוצה שהוא יהיה אבא פעיל.
אני רוצה שייקח אותם, שישקיע, שיכיר את המורה, שיבוא לאסיפות.
אבל אני רוצה שזה יקרה בשני בתים נפרדים. בחלוקת זמנים ברורה.
הילדים שלי צריכים לדעת שיש להם אמא, ויש להם אבא.
הם לא צריכים לראות אותנו מתנהלים כמו זוג לשעבר שמנסה לשחק “משפחה” בשביל להרגיש פחות אשמה.
שאלו אותי אם זה לא מוזר שאני בבית שלה הרבה.
זה לא הבית שלה.
זה הבית של הילדים.
לפעמים אני מסתכל על זוגות מבוגרים ביחד. בבית קפה, באוטו, בסופר.
ואני לא יודע אם זה ניצחון או ויתור
יש ימים שאני רק נהג.
5 שעות, 4 יעדים שונים, 3 ילדים. הלוך חזור כל פעם.
זמן איכות עם כל אחד בנפרד.
מה שעוזר לי לא להיכנס לסרטים מול אשתי, זה הידיעה שאנחנו באותו צוות ויש לנו אותן מטרות.
אם בעיה שלה היא גם שלי ולהיפך, נצליח לפתור הכל.
שני מושגים שעוזרים לי להסביר למה חלק מהילדים נשברים בתוך 50/50:
1) הורות פונקציונלית
מקלחות, שיעורי בית, אוכל, ריבים על מסכים, שיניים, בגדים, שינה.
2) הורה בילויים
פארק, סרט, גלידה, “נלך לקנות לך משהו”.
גם חשוב.
הבעיה מתחילה כשהמערכת הופכת את ההורים לתפקידים קבועים:
אחד “מחזיק” את החיים, השני “מביא כיף”.
ואז נוצרת תחושה של אי צדק אצל ההורה הפונקציונלי, ותחושת ניתוק אצל הילד.
הטיפ הכי טוב שלי לאימהות במשמורת משותפת: אל תנסו שהכול יהיה זהה בשני הבתים.
אצלנו יש הבדלים, וזה בסדר. אצל אבא שלהם יש יותר ספונטניות, אצלי יותר שגרה. אצלו לפעמים ארוחת ערב זה “מה שיש”, אצלי זה יותר מסודר.
הילדים יודעים להתאים את עצמם, וזה אפילו נותן להם תחושת ביטחון: הם מבינים שכל אחד הוא אחרת ויודעים למה לצפות בכל מקום.
יש אנשים שלא מבינים מה זה לצאת מקשר שבו ניהלו אותך שנים.
בשבילי הפרדה היא ריפוי.
כל “גמישות” כזאת מחזירה אותי אחורה.
אף אחת לא כותבת את זה פה, אז אני אעשה את זה:
לפעמים המחשבה על שקט מוחלט לשני לילות נשמעת כמו חלום.
לפעמים ההורים מדברים על “שוויון”
כשהם בעצם מדברים על אגו.
נכון, אפשר לפתוח הסכמי גירושים גם אחרי שאושרו בבית משפט. אבל לא עדיף להכיר בכך שהחיים הם גמישים?
מרגישים שהסיפורים כאן מדברים אליכם? או אולי להפך, מעצבנים אתכם?
אנחנו מחפשים את הקולות שלכם.
אם אתם הורים פרודים, מטפלים, מגשרים, עורכי דין, חוקרים שמעוניינים לשתף או להשתתף, נשמח לשמוע מכם. שלחו לנו הודעה.
הייתי שמחה לראות יותר שיח על ילדים עצמם:
מה הם אומרים, מה הם מרגישים, מה קשה להם באמת.
לא מה ההורים חושבים שהם אמורים להרגיש.
ראיתי עשרות רבות של זוגות במשברים. המריבות הגדולות הן אף פעם לא על הילדים הן על אגו.
ההסכמים הטובים באמת הם אלה שאף צד לא יוצא מהם “מרוצה לגמרי”.
למי שכתב/ה “הילד חייב לראות את שני ההורים כל יום”—אני מבינה את הרצון.
אבל יש ילדים שדווקא זקוקים לפחות מעברים ופחות “החלפות” כדי להירגע.
ויש ילדים שמרגישים זקוקים לקשר יומיומי דווקא כי הם חרדתיים.
הגיל, הטמפרמנט, ההיסטוריה המשפחתית - משנים הכול.
שנים הוא ניהל אותי.
הוא בחר את הדירה, הוא קבע מה עושים, הוא “ידע יותר טוב”.
הגירושין היו הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי אוויר.
לא רוצה לשמוע אותו ולא לחלוק איתו עוד שותפויות.
כששואלים אותי “אז מה ההסדר שלכם?” אני תמיד נתקע. כי אין לנו הסדר כתוב. בקושי בעל פה.
הילדים ישנים בעיקר בבית עם מיכל.
אני מגיע הרבה אחר הצהריים, לפעמים לארוחת ערב, לפעמים אני משכיב אותם שם וחוזר לדירה שלי.
פעמיים-שלוש בשבוע הם ישנים אצלי. בדרך כלל לפי הלוז של מיכל.
בסופי שבוע יש לנו מסגרת מחזורית, קובעים מראש אם יש משהו למישהו, או גמישים לפי מה שקורה.
זה נשמע לא מסודר, אבל זה דווקא מאוד מסודר.
זה דורש מאיתנו תקשורת עניינית. לא חברית, עניינית.
“אני אוסף היום”
“אני לוקח לרופא”
“יש מסיבת כיתה ביום חמישי”
בלי לנהל את העבר.
והאמת? סבבה
הטעות הנפוצה בדיונים האלה: לדבר על “משמורת” כאילו היא הגורם היחיד.
המחקר עקבי מאוד: קונפליקט מתמשך בין ההורים הוא גורם סיכון מרכזי.
המבנה פחות חשוב מהאווירה שבתוכו.
אני רוצה לשים פה רגע משהו פשוט בלי תיאוריה:
ילדים לא צריכים “שני בתים מושלמים”.
הם צריכים בית אחד שהם לא מרגישים בו אורחים.
יש משפחות שזה יכול להיות 50/50.
ויש משפחות שזה יכול להיות עוגן + נוכחות יומיומית.
הטעות היא לחשוב שהפתרון הוא תמיד אותו פתרון.
לפני שמחליטים על הסכם גישור, בודקים רמת בשלות.
אם אתם לא מסוגלים לדבר בלי להעליב תתחילו בפתרונות זמניים.
אם אתם כבר “מנצחים” אחד את השני, הילדים הפסידו.
גיליתי גם תובנות שמצביעות על כך שתחושת האוטונומיה של הילד מתחזקת משמעותית כשהוא זה שנשאר במקום קבוע, משום שזה מאפשר לו לנהל את הזמן והסביבה שלו בצורה יעילה יותר מאשר במצב שבו מתייחסים אליו כאל “מבקר מתחלף” בין שני משקי בית שונים.
הבעיה היא לא “כמה ימים”.
הבעיה היא שכל הורה חי לבד חצי מהזמן.
הילדים מקבלים הורה אחד בכל רגע.
אבל הורים צריכים לפעמים עוד מבוגר בבית.
מישהו שיעזור, שיחזיק רגע, שייתן לך לנשום.
ואז אתה מבין שגירושין הם לא רק פרידה זוגית.
הם שינוי מבני של החיים.
וזה לא משנה כמה “שווה” זה על הנייר העומס עדיין אמיתי והנפגעים הם הילדים.
הרבה הורים כותבים: “אני לא מוכן לוותר.”
אני מבין.
רק שימו לב: בית משפט לא עובד עם “לא מוכן”. הוא עובד עם “מה אפשר”.
גם כשנשואים יש “משמורת משותפת” על החיים.
אם הייתי יכולה להגיד משהו להורים שמתגרשים עכשיו, זה היה - תשאירו את הילדים שלכם לגמרי מחוץ לזה.
אתם ממש לא רוצים אותם בוחרים צד. לא את זה ולא את זה.
אני נזהר ממילים כמו “הוא לא ראה אותם שבוע” או “היא לקחה לי את הילדים”.
בדרך כלל זה תרגום של משפט אחר: “קשה לי לוותר על שליטה.”
שליטה היא הסם של פרידות.
והמחיר שלה הוא בדרך כלל הילד.
בהתחלה התלוננתי. לא עזר. הבנתי שאני צריכה לקבל את זה שזה ככה, בלי תקוות לשינוי.
משפט שהורים גרושים אומרים מלא: “את תתרגלי”
שילדים “מתרגלים”.
כן, מתרגלים.
כמו שמתרגלים לרעש.
זה לא אומר שזה לא מפריע.
אוסף את הגדולה, תכננו קיר טיפוס.
אחותה חולה. אין מי שיישאר איתה.
וככה זה בבסיס השיטה: חד הורי בפועל?
21:30. בת 5 במיטה.
צריך להחזיר בת 11 ממסיבת כיתה.
רעיונות?
אני אמא לשלושה.
והאמת היא שלא התגרשנו בגלל משהו.
היינו שני אנשים טובים שהפכו לצוות תפעול.
לא דיברנו באמת, לא רבנו באמת, פשוט התרחקנו.
יום אחד הבנתי משהו:
אני יכולה להחזיק “משפחה שלמה” כלפי חוץ,
אבל מבפנים לגדל ילדים בתוך בית שאין בו אהבה, אין בו שמחה, אין בו נשימה.
אז החלטנו לעצור לפני שזה נהיה מכוער.
כי כל מה שמכירים זה “גירושין = מלחמה”.
אבל אצלנו הייתה החלטה אחרת:
לשמור על החיים של הילדים כמה שיותר דומים.
הבית נשאר הבית שלהם.
אריק לקח דירה קטנה קרוב.
זה לא מושלם, זה לא תמיד נעים, אבל אנחנו רואים סביבנו מה קורה אם מחכים עם זה יותר מדי.
״ההורים עושים התאמות״ נשמע יפה עד שזה אומר שהגרוש שלי שוב מסתובב לי בחיים
אצלנו זה קרה בלי לקרוא לזה מודל. הילדים ישנים בעיקר אצל אמא, ואני שם כמעט כל יום: איסופים, קניות, שיעורים, מקלחות כשצריך. זה בטח ובטח לא פחות הורות