דניאל פרידמן

אחת הטעויות שאני רואה אצל הורים גרושים עם תקשורת שבורה, היא להפוך את הילד לשליח מידע.
תגיד לאמא שמחר אני מאחר, תשאל את אבא אם הוא שילם לטיול, תזכירי לאמא את האסיפה...

ילד לא אמור להחזיק את הקשר בין שני מבוגרים שנפרדו. כשהוא מעביר הודעות, הוא מבין את פערי התקשורת בין ההורים, ולפעמים גם מתחיל לחשוב שתפקידו הוא "לנהל" את המשפחה.

הילד הוא לא מזכירה, לא מגשר, ולא צינור תקשורת.
אם אתם רוצים לשמור עליו, תקבעו כלל פשוט:
כל מה שבין ההורים - עובר בין ההורים.

ההבדל הדק והקריטי בין "ניכור הורי" לבין "סרבנות קשר מוצדקת"
"הגיעו אליי זוג הורים. האבא זעק 'ניכור הורי!' כי הילד בן ה-14 לא רצה לבוא אליו. האמא שתקה. יש אינפלציה בשימוש במושג 'ניכור הורי'. זה הפך לנשק יום הדין. אבל הספרות המקצועית, וגם דוחות הכנסת, עושים הבחנה שחייבים להכיר.

לא כל ילד שלא רוצה לבוא לאבא (או לאמא) הוא ילד מוסת. לפעמים יש לו סיבה טובה. קוראים לזה 'מוצדקות'. דוח הכנסת מ-2019 מבהיר את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: 'חשוב לדעת כי לא כל סירוב לקשר עם אחד ההורים או שניהם משמעו ניכור הורי... לעיתים הילד חש באופן טבעי, בעקבות הגירושים, פגיעה, נטישה וכעס... סרבנות זו של הילדים לקשר מחייבת טיפול, אולם אינה ניכור הורי'.

ההבדל? בניכור, הילד מציג תפיסה דיכוטומית של 'טוב ורע' ללא הצדקה במציאות. בסרבנות קשר, הילד מגיב לפגיעה אמיתית. כשאתם רצים לבית משפט וצועקים 'ניכור', אתם עלולים להחמיץ את העובדה שהילד שלכם פשוט כועס עליכם בצדק

ניכור הורי, דוח של הכנסת 2019.pdf

כסף שמאחורי המריבה על הילדים (הלכת 919) "לקוחות נכנסים אליי למשרד ונלחמים על כל לילה נוסף עם הילד. פעם חשבתי שזה מגעגוע. היום אני יודע שזה בגלל 'הלכת 919' של בית המשפט העליון. ברגע שהמשמורת משותפת והשכר דומה – האב פטור ממזונות. זה יצר כאוס. יואב מזא"ה ורות הלפרין-קדרי מתארים במאמרם כיצד המאבק על הגדרת 'משמורת משותפת' הפך לכלי כלכלי ציני. הורים גוררים ילדים למשמורת משותפת רק כדי לחסוך כסף, או נמנעים ממנה כדי לקבל כסף.

הם מתארים את התוצאה הקשה של הקישור הישיר בין הזמן לכסף: 'פער דרמטי כזה, בין הסדרים שכל ההבדל ביניהם עומדת לעיתים על לינה של לילה אחד בשבוע, צפוי לעורר התנהלות מניפולטיבית והתדיינות בלתי פוסקות בנושא הסיווג של חלוקת זמני שהות כהסדר משמורת משותפת.'

הילד שלכם הופך להיות כלי במשחק סכום אפס. אם אתם רוצים טובת הילד, תנתקו את הדיון על הכסף מהדיון על איפה הוא ישן."

רוב הזוגות לא מתגרשים ביום אחד. הם מתפרקים לאט, ואז נשארים “בשביל הילדים”.
אבל הילדים חיים בתוך הפירוק הזה, אז אני אומר לזוגות:
תסדירו הורות לפני שאתם מסדירים רכוש.
רכוש תמיד אפשר לחלק.
ילד אי אפשר להחזיר אחורה אחרי שכבר לא תוכלו להחליף מילה ביניכם.

פרידה מסודרת זה לא רומנטי.
זה תפעולי.
דירה קטנה, גבולות ברורים, תקשורת מינימלית עניינית.
ואז אפשר לנשום.

בקליניקה אני שומע הרבה הורים אומרים: “אנחנו נפרדים רק כזוג, לא כהורים.”
זה משפט חשוב, אבל הוא לא מספיק.

כי עבור הילד, הפרידה לא מתרחשת רק בין שני מבוגרים. היא משנה את כל המערכת המשפחתית.
לכן אני מציע להורים לא להסתפק בשאלה “איך נחלק את הזמן”, אלא לשאול:
איך נשמור לילדים תחושת משפחה בלי להכריח את עצמנו להישאר זוג?

לפעמים זה שני בתים עם תקשורת טובה.
לפעמים בית עיקרי אחד ונוכחות יומיומית של שני ההורים.
לפעמים פתרון זמני עד שהכאב יורד.

נכון, אפשר לפתוח הסכמי גירושים גם אחרי שאושרו בבית משפט. אבל לא עדיף להכיר בכך שהחיים הם גמישים?

ראיתי עשרות רבות של זוגות במשברים. המריבות הגדולות הן אף פעם לא על הילדים הן על אגו.
ההסכמים הטובים באמת הם אלה שאף צד לא יוצא מהם “מרוצה לגמרי”.

לפני שמחליטים על הסכם גישור, בודקים רמת בשלות.
אם אתם לא מסוגלים לדבר בלי להעליב תתחילו בפתרונות זמניים.

אם אתם כבר “מנצחים” אחד את השני, הילדים הפסידו.