איך נראים חיי הילדים, אחרי שההורים נפרדים?

בימים שהילדים אצלי, אני מתפקד כהורה יחיד. העובדה שבעוד יומיים התור עובר למישהו אחר, לא משנה את העובדה שכרגע הילדים מקבלים בכל רגע רק הורה אחד. זה לא שיתוף פעולה. זה סבב משמרות.

דווקא הג'ינס שרציתם ללבוש הבוקר נמצא בכביסה בבית הראשון, ונעלי הספורט, וגם הבושם החדש שקנית. נשמע מעצבן? אני חייתי ככה 9 שנים.

סיימתי לעבוד, הילדים אצל אבא, הבית שקט. אני אוהבת אותם בטירוף, אבל הימים בלי הקולות, ההסעות והבלגן? אלה הימים הכי טובים שלי. גם אמא בכל הלב, גם בן אדם עם חיים משלה.

אני ואריק פרודים כבר שלוש שנים. הילדים גרים איתי בבית שלהם, ואריק שכר דירה קטנה במרחק הליכה. הוא מגיע כמעט כל יום, או שהילדים הולכים אליו. אנחנו לא יושבים יחד לקפה, אנחנו הורים פעילים. הילדים מרוויחים שני הורים נוכחים.

הם לא צריכים לישון אצלי חצי מהזמן כדי שאני אהיה אבא שלהם. הם צריכים שאני אהיה איתם ועבורם כמו לפני הפרידה.

לא כל ילד שעובר בית הוא מסכן. השקט שיש להם בשני בתים רגועים עדיף על המתח שהיה בבית אחד משותף.

אף אחת לא כותבת את זה פה, אז אני אעשה את זה: לפעמים המחשבה על שקט מוחלט לשני לילות נשמעת כמו חלום.

פעם הייתי אבא. אחרי זה אבא + נהג. היום אני אבא + שליח. "המעיל נשאר אצלך", "הספר מתמטיקה אצל אמא", "הנעליים הכחולות אצלך, יכול להקפיץ לי?" אין דבר כזה "חצי חצי". יש "הלוך חזור".