דניאל ניר

הם לא צריכים לישון אצלי חצי מהזמן כדי שאני אהיה אבא שלהם.
הם צריכים שאני אהיה איתם. שאני אהיה כשהם צריכים עזרה בשיעורים או כשהם צריכים הקפצה.

כל יום, כמו לפני הפרידה.
לא אבא שעושה עליהם משמרות, גם אם זה חצי-חצי.

אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון.

אני ומיכל לא זוג. זה נגמר. אין פה סאב-טקסט, אין “אולי נחזור”, אין דרמה.

אבל רועי ועדי לא אמורים לשלם על זה בזה שהחיים שלהם יתפצלו לשתי מערכות שלא מדברות אחת עם השנייה.

זה אולי לא מתאים לכל אחד, אבל אצלי ההבחנה פשוטה:
זוגיות נגמרה. הורות לא עברה למשמרות.

לא עשינו גישור, לא עורכי דין.
פשוט יצאתי מהבית במשבר, ונשארתי בדירה של חבר.
יש לילדים חדר אצלי, הכול מוכן.
אבל הבית שלהם הוא הבית עם מיכל.

שאלו אותי אם זה לא מוזר שאני בבית שלה הרבה.
זה לא הבית שלה.
זה הבית של הילדים.

יש ימים שאני רק נהג.
5 שעות, 4 יעדים שונים, 3 ילדים. הלוך חזור כל פעם.
זמן איכות עם כל אחד בנפרד.

כששואלים אותי “אז מה ההסדר שלכם?” אני תמיד נתקע. כי אין לנו הסדר כתוב. בקושי בעל פה.

הילדים ישנים בעיקר בבית עם מיכל.
אני מגיע הרבה אחר הצהריים, לפעמים לארוחת ערב, לפעמים אני משכיב אותם שם וחוזר לדירה שלי.
פעמיים-שלוש בשבוע הם ישנים אצלי. בדרך כלל לפי הלוז של מיכל.
בסופי שבוע יש לנו מסגרת מחזורית, קובעים מראש אם יש משהו למישהו, או גמישים לפי מה שקורה.

זה נשמע לא מסודר, אבל זה דווקא מאוד מסודר.
זה דורש מאיתנו תקשורת עניינית. לא חברית, עניינית.
“אני אוסף היום”
“אני לוקח לרופא”
“יש מסיבת כיתה ביום חמישי”
בלי לנהל את העבר.

והאמת? סבבה