בן דורון

נשואים רבים בלייב. גרושים רבים אסינכרונית.

אני אגיד לכם מה הקטע של פרידה עם ילדים: הכל תמיד קשור.

הילד אמר “לא בא לי לבית ספר”?
זה בגלל הגירושין.
הילדה נרדמה מאוחר?
זה בגלל הגירושין.

השבוע הבת שלי הכריזה שהיא טבעונית, אמא שלה עשתה לנו שיחת עומק:
“זה הביטוי שלה לשליטה אחרי שהעולם שלה התפרק.”

אחרי יומיים הילדה באה אליי, אכלה שניצל, "אה כן, אני כבר לא טבעונית".
התקשרתי לגרושה: “הילדה החלימה מהטראומה.”
לא צחקה.

ילד בן 10 אמר לי: “אבא, למה אתם לא גרים ביחד?”
אמרתי לו: “כי אנחנו לא מסתדרים”.
הוא הסתכל עליי ואמר: “גם אני וקרן (אחותו) לא מסתדרים”.

וואלה.

בגירושים אתה מגלה שיש שני סוגי הורים: כאלה שאומרים לילד "אצלנו יש גבולות", וכאלה שאומרים "אצלנו יש וולט".

אני האבא של הוולט. מאמין בחינוך מודרני: קודם כל שהילד יאכל, אחר כך שיילך למסך.

הדבר היחיד בגירושים שבאמת מתחלק 50/50 זה האשמה.

גם אם זה רק בדמיון. או בהודעת ווטסאפ, או בשיחת טלפון.
תחשבו שאת המשפט הזה שאמרתם הילד קורא בעוד 10 שנים.

טובת הילד היא כמו פטרוזיליה. שמים אותה בסוף כדי שזה ייראה בריא.

אין פאנץ׳. צריך שני הורים שמרימים טלפון, גם אם בא להם לזרוק אותו לים.

באסיפת הורים המורה אמרה: ״חשוב ששניכם תהיו מעורבים.״
אני והגרושה הסתכלנו אחד על השנייה כאילו היא ביקשה מאיתנו לחזור לגור יחד.

פעם הייתי אבא. אחרי זה אבא + נהג. היום אני אבא + שליח.
“המעיל נשאר אצלך, צריך אותו למחר בבוקר”
“אבא הספר מתמטיקה אצל אמא”
“אבא הנעליים הכחולות אצלך, יכול להקפיץ לי?”

אין דבר כזה “חצי חצי”. יש “הלוך חזור”.

להורים גרושים אסיפת הורים זה לא רק אירוע חינוכי, זה מפגש פסגה.
אתה לא יושב קרוב מדי, לא רחוק מדי, מחייך כאילו אין היסטוריה, ומקווה שהמחנכת לא בטעות תגיד "בואו שההורים ישבו יחד".

איך יכול להיות שאחרי הגירושים אני עם הילדים פחות, אבל עייף יותר?