מיקה תירוש

אני ואריק פרודים כבר שלוש שנים. הילדים גרים איתי בבית שלהם.
אריק שכר דירה קטנה וזולה במרחק הליכה. הוא מגיע כמעט כל יום, או שהילדים הולכים אליו. אנחנו לא יושבים יחד לקפה, אנחנו הורים פעילים.
עושים שיעורים, לוקחים לחוגים, מכינים אוכל. כל אחד ההורה שהוא.
הילדים מרוויחים שני הורים נוכחים.

הדבר שהכי עוזר לנו זה ההבנה שאנחנו לא בני זוג ושמה שמגדיר אותנו זה לא פרודים או גרושים.
אנחנו צוות הורות.
ברגע שמצליחים לזכור את זה, הכול פחות נפיץ.

אתמול אלמה חזרה מבית ספר ואמרה: ״אמא, אבא לא ידע שיש לי צילום שיניים היום״.

עכשיו, על הנייר זה לא היום שלו. בפועל? אלה השיניים שלה. לא שלי, לא שלו, שלה.

שלחתי לו הודעה בלי עקיצה, הישג בפני עצמו:
״יש צילום ב-16:20, אתה רוצה לבוא או שאעדכן אחרי?״
הגיע.

לקחנו דירה קטנה כדי שיהיה מקום גמיש.
בהתחלה היא הייתה לשנינו, היום היא בעיקר של אריק.
זה לא מושלם, אבל זה מאפשר לילדים את המשך שגרת החיים שלהם, למרות שנפרדנו.

אני אמא לשלושה.
והאמת היא שלא התגרשנו בגלל משהו.

היינו שני אנשים טובים שהפכו לצוות תפעול.
לא דיברנו באמת, לא רבנו באמת, פשוט התרחקנו.
יום אחד הבנתי משהו:
אני יכולה להחזיק “משפחה שלמה” כלפי חוץ,
אבל מבפנים לגדל ילדים בתוך בית שאין בו אהבה, אין בו שמחה, אין בו נשימה.

אז החלטנו לעצור לפני שזה נהיה מכוער.

כי כל מה שמכירים זה “גירושין = מלחמה”.
אבל אצלנו הייתה החלטה אחרת:
לשמור על החיים של הילדים כמה שיותר דומים.

הבית נשאר הבית שלהם.
אריק לקח דירה קטנה קרוב.

זה לא מושלם, זה לא תמיד נעים, אבל אנחנו רואים סביבנו מה קורה אם מחכים עם זה יותר מדי.