אני אמא לשלושה.
והאמת היא שלא התגרשנו בגלל משהו.

היינו שני אנשים טובים שהפכו לצוות תפעול.
לא דיברנו באמת, לא רבנו באמת, פשוט התרחקנו.
יום אחד הבנתי משהו:
אני יכולה להחזיק “משפחה שלמה” כלפי חוץ,
אבל מבפנים לגדל ילדים בתוך בית שאין בו אהבה, אין בו שמחה, אין בו נשימה.

אז החלטנו לעצור לפני שזה נהיה מכוער.

כי כל מה שמכירים זה “גירושין = מלחמה”.
אבל אצלנו הייתה החלטה אחרת:
לשמור על החיים של הילדים כמה שיותר דומים.

הבית נשאר הבית שלהם.
אריק לקח דירה קטנה קרוב.

זה לא מושלם, זה לא תמיד נעים, אבל אנחנו רואים סביבנו מה קורה אם מחכים עם זה יותר מדי.