ליאת טל

אני גרושה במשמורת משותפת 50/50 קלאסית.
הילדים שלי שמחים. הם למדו להיות גמישים, הם למדו להתארגן, למדו מהי נפרדות, הם הרוויחו עצמאות.
לא כל ילד שעובר בית הוא מסכן.
השקט שיש להם בשני בתים רגועים עדיף על המתח שהיה בבית אחד משותף.

הדבר הכי מפתיע במשמורת משותפת זה כמה היא יכולה להיות… נוחה.
כן, אמרתי נוחה.

יש ימים שאני מסיימת לעבוד וחושבת לעצמי: איזה מזל שיש לי יומיים שקט, אני יכולה לנשום רגע. ויש ימים שהם אצלי ואני חושבת: איזה מזל שיש לי אותם פה, זה ממלא אותי.
בסוף, הילדים מרוויחים הורים מאושרים שמתפקדים. וזה כל הסיפור.

אני במשמורת משותפת קלאסית כבר 4 שנים.
שלושה ילדים, עבודה מלאה, תל אביב, חיים.
זה לא “קל”. זה פשוט… עובד.
ואני קוראת פה אנשים שנשמע שהם נלחמים ברגשות אשם במקום לחיות.

יש פה דיבור על הקושי במעברים, כפילויות וכו
אצלי זה לא ככה.
יש להם שני בתים, נכון, שתי שגרות, ושני הורים שמתפקדים.
הם רואים נפרדות ועצמאות ואני חושבת שזה מבורך.

אם אנחנו לא "מסתדרים יפה", אז נכשלנו. ממש לא.

ילדים לא צריכים הצגה של הרמוניה.
הם צריכים לראות שיש מבוגרים שמסוגלים להחזיק מינימום של תקשורת יציבה סביבם.

- החלטה משותפת מול הצוות החינוכי
- הורה אחד שאומר ליד הילד: "נדבר על זה ונעדכן"

לא אהבה. לא חברות. לא טשטוש גבולות.
רק שיתוף פעולה בסיסי ומכבד.

הטיפ הכי טוב שלי לאימהות במשמורת משותפת: אל תנסו שהכול יהיה זהה בשני הבתים.

אצלנו יש הבדלים, וזה בסדר. אצל אבא שלהם יש יותר ספונטניות, אצלי יותר שגרה. אצלו לפעמים ארוחת ערב זה “מה שיש”, אצלי זה יותר מסודר.

הילדים יודעים להתאים את עצמם, וזה אפילו נותן להם תחושת ביטחון: הם מבינים שכל אחד הוא אחרת ויודעים למה לצפות בכל מקום.