אגם ליכטנשטיין

הורים? תעשו ניסוי מחשבתי קטן: תדמיינו שאתם צריכים לגור חצי שבוע בבית שלכם, וחצי שבוע אצל ההורים שלכם. יש לכם חדר שם, ומיטה נוחה, ואוהבים אתכם מאוד.
אבל דווקא הג'ינס שרציתם ללבוש הבוקר נמצא בכביסה בבית הראשון, ונעלי הספורט, וגם הבושם החדש שקנית.

נשמע מעצבן? אני חייתי ככה 9 שנים. ואני אומרת לכם כיף זה לא.

אני זוכרת שבתור ילדה הייתי מתכננת מראש מה אני משאירה בכל בית, איזו הקלה להיות אחרי זה

תגידו, אבא, אמא... שאלה קטנה:

אם הבוס שלכם היה אומר לכם: "מעכשיו, אתם ישנים חצי שבוע בבית שלכם וחצי שבוע במשרד. אבל אל תדאגו, קנינו לכם מיטה נוחה למשרד וגם עוד פיג'מה ונדאג לכם להכל כפול.

הייתם מסכימים?

היום, כשחברות שלי מתגרשות, הן שואלות אותי איך זה הרגיש ומה היה לי חשוב.

הדבר הראשון הוא הכי לא סקסי בעולם: שאני לא אצטרך להתעסק בזה. בעיה שלכם, תפתרו את זה ואל תעבירו את זה אליי.

ילד אחרי גירושים של ההורים לא מחפש שוויון או חצי חצי. הוא רוצה שזה לא יהיה, הוא רוצה את החיים שלו בחזרה, והוא בעיקר לא רוצה לנהל את זה כל הזמן בראש.

כשההורים שלי התגרשו הם אמרו לי מלא פעמים: “זה בינינו. אותך אנחנו אוהבים אותו דבר.”

אני מאמינה להם. באמת. אבל זה לא היה רק ביניהם.
אני הייתי זאת שהרגישה לא נעים להגיד לאמא שאני רוצה להישאר אצל אבא כי שם המחשב שלי.

אז כן, הילדים יודעים שההורים לא זוג.
אבל הם גם מבינים שהמשפחה שלהם הפסיקה להיות מקום אחד.

אם הייתי יכולה להגיד משהו להורים שמתגרשים עכשיו, זה היה - תשאירו את הילדים שלכם לגמרי מחוץ לזה.
אתם ממש לא רוצים אותם בוחרים צד. לא את זה ולא את זה.

בהתחלה התלוננתי. לא עזר. הבנתי שאני צריכה לקבל את זה שזה ככה, בלי תקוות לשינוי.

משפט שהורים גרושים אומרים מלא: “את תתרגלי”

שילדים “מתרגלים”.
כן, מתרגלים.
כמו שמתרגלים לרעש.
זה לא אומר שזה לא מפריע.