כשזוג הורים נפרד, נוצרת בעיה שאין לה פתרון פשוט.
מצד אחד, הילד עדיין צריך את שני ההורים שלו. לא רק “זמן עם אמא\אבא” אלא נוכחות, מעורבות, ביטחון, ושני הורים שממשיכים להיות חלק יומיומי מהחיים שלו.
מצד שני, אחרי פרידה, ההורים כבר לא חיים יחד. ולעיתים גם לא יכולים, או לא רוצים, להיות בקשר חברי אחד עם השני.

במשך שנים הפתרון המקובל היה הורה משמורן אחד (האמא) והורה שני שנמצא משמעותית פחות. המחיר היה ריחוק מההורה השני, פחות מעורבות יומיומית, והשפעות נגזרות שליליות.
בעשורים האחרונים התפתחה מגמה אחרת: משמורת משותפת, ובעיקר חלוקה של 50/50. היא באה לתקן בעיה אמיתית - לאפשר לילד קשר משמעותי עם שני ההורים.

אבל גם כאן יש קושי. בפועל, 50/50 אומר הרבה פעמים שהילד חי בין שני בתים. בית של אבא, בית של אמא. וגם ההורות עצמה מתחלקת למשמרות: השבוע אני ההורה הפעיל, השבוע אתה. בכל רגע יש הורה אחד “בתפקיד”, והורה שני קצת מחוץ לתמונה.

יש גם פתרונות פחות נפוצים, כמו נסטינג מצב שבו הילדים נשארים בבית אחד וההורים הם אלה שמתחלפים. זה רעיון שמנסה לשים את הילדים במרכז, אבל לרוב הוא מורכב, יקר, דורש שיתוף פעולה גבוה, ולכן לאורך זמן נכשל ומשמש בעיקר כפתרון זמני.