נועה שחר

היום מחקתי מטיוטת הסכם את המשפט: “האב יהיה רשאי לראות את הקטינים”.

לא. הורה לא “רשאי לראות”.
הורה אחראי להיות.

החלפתי את זה ב:
- אחריות קבועה על שיעורי בית בימי שני ורביעי
- זמינות מול המחנכת
- איסוף מחוג גם כשהלינה אינה אצלו
- השתתפות בקבלת החלטות רפואיות שוטפות

זה אולי נשמע שינוי ניסוח קטן, אבל שפה יוצרת מציאות.
כשכותבים “רשאי לראות”, מקבלים ביקורים.
כשכותבים “אחראי”, מתחילים לדבר על הורות.

יש סעיף שאני מתחילה להכניס כמעט לכל הסכם הורות:

מנגנון עדכון לפי גיל הילד.

כי הסכם שנחתם כשהילדה בת 5 לא יכול להתנהג כאילו היא עדיין בת 5 כשהיא בת 13.

ילדים גדלים. חוגים משתנים. חברים נהיים חשובים. מתבגרים רוצים פחות “מעברים” ויותר שליטה על החיים שלהם.

זה לא אומר שכל שנה פותחים מלחמה.
זה אומר שקובעים מראש איך מדברים מחדש:
מתי בודקים, מי משתתף, האם שומעים את הילד, ומה עושים אם אין הסכמה.