אני כותב את זה אחרי עוד שיחה שבה שני הורים אומרים לי: “אנחנו רוצים משהו אחר, אבל מפחיד אותנו שאין לזה שם בחוק.” אז הנה רגע פרקטי, בלי סיסמאות.

כשמדברים על “בית אחד לילדים” / “נסטינג” / “הורות פונקציונלית”, רוב האנשים נתקעים על הלינה.

כאילו אם אין שינה — אין הורות. זה לא נכון, וגם משפטית אפשר לנסח מצב שבו הורה נוכח, אחראי, שותף, ועדיין לא ישן שם.

שלושה סעיפים שאני חוזר אליהם בהסכמים לא-סטנדרטיים:
1) הגדרה של “נוכחות הורית” במקום “זמני שהות” בלבד:
2) מנגנון עדכון כל שנה, על בסיס עקרונות משותפים: כי ילד בן 3 וילד בן 13 זה לא אותו עולם, והסכם שלא יודע להשתנות — נהיה פצצה מתקתקת
3) כסף בלי מלחמה: אם יש בית ילדים קבוע, צריך להגדיר במפורש מה כל אחד מממן (משכנתא/שכירות, הוצאות שוטפות, “קופה” לחוגים)

אני, אישית, מעדיף לבנות ארכיטקטורה שמחזיקה חיים אמיתיים.