אהרן נווה

סבא וסבתא, המוסד החשוב הזה עבור הילדים. הם צריכים לבדוק ביומן אצל מי הנכד נמצא השבת.
אם הילד אצל האמא, ההורים של האבא לא רואים אותו. ולהפך.
יצרנו מצב שבו גירושין של שני אנשים מנתקים את הילד מחצי מהשבט שלו בכל רגע נתון.

במשפחה שהגיעה אלי, שני אחים בקונפליקט גירושים, לא מצליחים לסנכרן את סופי השבוע, אז ארוחות השישי פשוט הפסיקו. חבל.

אנחנו נמצאים בנקודת מפנה.
בעבר הילדים נשארו אצל האמא והאבא נעלם.
בעשור האחרון עשינו תיקון ל-50/50 והילדים התחילו לחיות בין המעברים.

הגיע הזמן לסינתזה: גם שני הורים מעורבים, וגם יציבות לילד.

“משמורת משותפת” הפכה לניסוי חברתי.
רוצה להשתתף בניסוי? רוצה להשתתף בניסוי?

טיפלתי בדור שבו הילדים נשארו עם האמא והאבא “בא לבקר”.
זה היה אסון להרבה ילדים.
לא כי האמא לא הייתה טובה, אלא כי הקשר עם האבא התייבש.

ואז הגיע הדור הבא, והחברה עשתה תיקון חד: ל“משמורת משותפת”.
והתיקון הזה היה חשוב.

אבל אני רואה גם את המחיר: יש ילדים שחיים בין בית של אבא ובית של אמא, יש הורים שחיים עם תחושת משמרות. ויש הורים שהמלחמה ביניהם רק קיבלה עוד זירה.

אני לא אומר לחזור אחורה, אני מדגיש את חשיבות המרכז הזה.
אם יש הורים פרודים שמצליחים לייצר מרכז כזה בלי לנתק את ההורה השני, זה תיקון אמיתי.

הבעיה הגדולה של הדור שלי הייתה שאבות נעלמו.
איפה שהאבא נשאר בתמונה הילדים החזיקו יותר טוב.

ראיתי אופנות באות והולכות.
בסוף הילדים צריכים אותו דבר: יציבות, שגרה, ושני הורים נוכחים.

לפעמים ההורים מדברים על “שוויון”
כשהם בעצם מדברים על אגו.