נבו טל

אם אתם בתקופה של שינוי משפחתי, תזכרו: אתם גם בתקופה של שינוי כלכלי.

הוצאה קטנה שאף אחד לא מכניס לאקסל של הגירושים: כפילויות שקטות.

עוד בקבוק. עוד בגד ים. עוד זוג נעלי ספורט “שיהיה גם אצל אבא”. עוד קופסת אוכל כי הקודמת נשארה באוטו של אמא.

מבחינה כלכלית ותפעולית, המודל של שני בתים מלאים הוא אסון של חוסר יעילות.
אנחנו קונים כפול ציוד, כפול נדל"ן, כפול בגדים וכפול צעצועים, כדי לשרת את אותם ילדים. בכל עסק אחר, אם הייתם מציעים להנהלה לשכור שני משרדים מלאים עבור אותם עובדים שמתניידים ביניהם היו זורקים אתכם מכל המדרגות.

הכסף שנשרף על כפילויות היה יכול לשרת אותם בצורה הרבה יותר ראויה.

היתה לי שיחה מעניינת עם <strong>רעות טל</strong>, המגשרת, שמזכירה שהרבה כסף נשרף לא על הילדים אלא על תקשורת גרועה בין ההורים.

היא באה מעולם של הסכמות ושיחה גמישה , ואני מהעולם של מספרים ואקסלים — אבל בסוף נפגשנו בדיוק באותה נקודה: כשהורים מצליחים לדבר בלי מלחמה, גם הילדים מרוויחים וגם החשבון החודשי נראה אחרת

"לא ידענו כמה ההחלטה הזאת תשפיע על הכסף שלנו לאורך זמן".
בפועל, אחרי גירושים צריך לבנות תמונה כלכלית חדשה: מי נושא באילו הוצאות ומתוך איזה תקציב בפועל. ואיך כל צד מצליח לעמוד בזה מבלי לקרוס.

האם כל הורה יוצא לחופשה שנתית עם הילדים? האם בכלל לא?
איך שומרים שגם הילדים ישמרו על רמת החיים וגם ההורים לא יקרסו כלכלית?

מנסיון, לא משנה מה כתוב לכם בהסכם, המציאות תשמיע את קולה.