רונה אדלר

אני מסכימה עם זה שהילדים חווים פרידה משפחתית.
ברור.
הם לא אשמים בזה שהזוגיות נגמרה.

אבל אני לא מקבלת את הרעיון שאם נפרדנו, אז עכשיו צריך להתאמץ להוכיח לכולם שאנחנו עדיין “משפחה אחת”.

אצלי המצב החדש הוא פשוט: יש שתי משפחות.
יש משפחה אצל אמא, ויש משפחה אצל אבא.
וזה לא חייב להיות אסון. זה יכול להיות טוב, ויפה, ובריא, אם מפסיקים להתייחס לזה כאילו זו תקלה שצריך להסתיר.

כל פעם שמישהו אומר שזה טוב לילדים לראות את שני ההורים כל יום, אני שואלת: באיזה מחיר?
כי המחיר יכול להיות מריבות קטנות על כל דבר: על מה אוכלים, איך מדברים, מתי ישנים, מי קונה מה.
הרי אם היינו מסתדרים כדי לבלות יחד כל יום, לא היינו נפרדים.

הילדים לא צריכים את זה. הם צריכים לקבל את המצב החדש ולהתמודד עם זה.

טובת הילד זה גם לראות אמא רגועה.

אני לא נגד מעורבות של אבא. להפך.
אני רוצה שהוא יהיה אבא פעיל.
אני רוצה שייקח אותם, שישקיע, שיכיר את המורה, שיבוא לאסיפות.

אבל אני רוצה שזה יקרה בשני בתים נפרדים. בחלוקת זמנים ברורה.
הילדים שלי צריכים לדעת שיש להם אמא, ויש להם אבא.
הם לא צריכים לראות אותנו מתנהלים כמו זוג לשעבר שמנסה לשחק “משפחה” בשביל להרגיש פחות אשמה.

יש אנשים שלא מבינים מה זה לצאת מקשר שבו ניהלו אותך שנים.
בשבילי הפרדה היא ריפוי.
כל “גמישות” כזאת מחזירה אותי אחורה.

שנים הוא ניהל אותי.
הוא בחר את הדירה, הוא קבע מה עושים, הוא “ידע יותר טוב”.
הגירושין היו הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי אוויר.

לא רוצה לשמוע אותו ולא לחלוק איתו עוד שותפויות.