משהו שאני שומעת לא מעט בקליניקה אחרי פרידה:
"אצלי הוא אוכל יפה, אצל ההורה השני אין סיכוי".

לפעמים זה נכון. ולפעמים הילד פשוט למד שבכל בית מצופה ממנו להיות ילד אחר ליד השולחן.
בבית אחד טועמים לפני שאומרים לא, בבית שני מוותרים מראש. בבית אחד יושבים לארוחה, בבית שני אוכלים תוך כדי מסך. ואז האוכל נהיה קשור לכתובת, לא לגוף שלו.

בעיניי, המטרה היא לא ששני הבתים יהיו זהים. זה גם לא ריאלי.
אבל אם יש הורה אחד שזה בא לו יותר טבעי, שיודע להכין את האוכל שהילדים אוהבים ולדאוג לבטחון תזונתי - זה לא חייב להישאר "הכישרון של הבית שלו".

אפשר לעזור, למרות שכבר לא זוג. זו אחריות משותפת לבריאות של הילד.