היה אצלי השבוע ילד בן 11 שאמר משפט קטן שנשאר לי בראש: ״אצל אמא יש ארוחת ערב, אצל אבא יש מה שמוצאים״.

אני לא חושבת שכל בית צריך להיראות אותו דבר. באמת שלא. אבל כשיש שני בתים, קל מדי שהאוכל יהפוך ל״סגנון אישי״ של ההורה. אחד קונה, מבשל, זוכר ירקות. השני מאלתר, מזמין, נותן קורנפלקס כי הילד כבר עייף.

פה בעיניי נכנס שיח הורי אמיתי: לא ״אתה מזניח״ ולא ״אל תגידי לי מה לעשות״, אלא מה הילד שלנו אוכל בשבוע רגיל.
לפעמים ההורה שחזק בזה צריך לקחת הובלה. לא שליטה. הובלה. כמו שמישהו אחד טוב יותר בטפסים, במערכת שעות או בתיקון אופניים.