רות אברג'ל

אני רוצה להגן רגע על ילדים שחיים בשני בתים.

שני בתים אינם בהכרח בלבול. לפעמים הם דווקא בהירות: כאן החדר שלי אצל אמא, כאן החדר שלי אצל אבא, אלה הכללים פה ואלה הכללים שם.

ילדים מסוגלים להחזיק יותר ממערכת אחת, לכן בעיניי שיתוף פעולה טוב נמדד בעיקר דרך ערוץ מידע הורי נקי: בריאות, לימודים, חוגים, מצב רגשי. מה שהורה צריך לדעת עובר מהורה להורה, לא דרך הילד.

גבולות ברורים ושיתוף פעולה אינם אויבים.

אני רוצה להוסיף הסתייגות מקצועית לדיון על “בית אחד לילדים”.

יציבות פיזית היא חשובה, אבל היא אינה הערך היחיד. גם גבולות פסיכולוגיים ברורים הם צורך התפתחותי.

כשילד יודע: אצל אמא יש כללים מסוימים, אצל אבא יש כללים אחרים, ושני ההורים מכבדים זה את זה, זה לא בהכרח מבלבל. לפעמים זו דווקא למידה בריאה של נפרדות.

ילדים לא צריכים שהכול יהיה זהה בשני הבתים.
זו ציפייה לא מציאותית, ולפעמים גם לא בריאה.

בבית אחד הולכים לישון מוקדם יותר.
בבית אחר אוכלים ארוחת ערב אחרת.
אצל הורה אחד מסדרים תיק בערב, אצל השני בבוקר.

כל עוד יש עקביות פנימית, ביטחון רגשי ותקשורת הורית נקייה — ילדים רבים יודעים להחזיק את ההבדלים האלה בלי להתפרק.

יש ילדים ששני בתים נותנים להם תחושה של עושר: שני חדרים, שתי שגרות, שני מרחבים שבהם הם אהובים.
ויש ילדים שזה קשה להם מאוד.

לכן אני נזהרת ממשפטים כמו “ילדים צריכים בית אחד” בדיוק כמו שאני נזהרת מ-“ילדים חייבים 50/50”.